Being perfect – פרק ה

עתה, לאחר שהשיג את החוזה יכלו לצאת מהמפעל ובלאו הכי נשארו להם בסך הכל כ – 10 דקות עד הפיצוץ.

״את מוכנה לעוף מפה, יקירתי ?״

היא הביטה בו משועשעת, ״כבר חששתי שלעולם לא תציע זאת, יקירי״

הם יצאו מהדלת האחורית, בחשאי, כשמאחור נותר עדר הבנות המחכות לתורן. ממש כמו עדר בבית מטבחיים,  חשב לעצמו ומיד ניסה לסלק את הרעיון המזוויע ממוחו. הוא אמר בלבו, כמו בכל  אותן הפעמים בהם נקיפות המצפון היו מייסרות אותו, כי אלו בחורות פתיות שבוודאי לא ניחנו במנת משכל גבוהה במיוחד בלשון ההמעטה, שהרי אחרת מלכתחילה לא היו מבזבזות את זמנן על המכונות הללו ולפיכך מותן ׳לא יהא אבידה גדולה׳.

״לא אבידה גדולה״ מלמל לעצמו את הציטוט מ״העמדה״ של סטיבן קינג, הסופר האהוב עליו.

״מה?״ העירה אותו משרעפיו. ״כלום, בואי נצא״. הם החלו את דרכם בינות לכיכר הממשלה כשלפתע קלט שאם לא ימהרו אף הם עלולים להיות מקרבנות הפיצוץ.

״רוצי, צעק, רוצי כפי שלא רצת מימייך !״

הם רצו, גומעים קילומטרים על גבי קילומטרים, שריריהם דואבים ונשימותיהם כבדות עד שלבסוף צנחו אפסי כוחות על האדמה הרכה והתכרבלו ביחד מנסים לצמצם את נוכחותם עד כמה שיכלו ולהיאחז בבור שמצאו.

היא נשכבה בחיקו וחשבה לעצמה כי חלפו הרבה שנים מאז היתה צמודה כך לגבר. לאחר האונס המזעזע והמשפט המזעזע לא פחות שלאחריו כונתה ׳ג׳ודי׳ על שם ג׳ודי פוסטר בסרטה העוצמתי ״הנאשמים״ לא חשבה שתוכל לבטוח שוב בגבר ועתה חולף בגווה רטט של עונג אך גם של פחד.

הוא הביט בצרור התלתלים שבחיקו וחשב שליבו עומד להתפוצץ , מה עושים עכשיו? זעק ללא קול.

כאילו כתשובה הפיצוץ הרעיד את הכל, הוא חשב שיתעורר למראה האור המסמא וכל שיכל לעשות היה לחבק אותה ולרעוד מרוב אימה.

היא התעשתה ראשונה כמורגלת בדברים מעין אלו, מרחוק שמע את זעקות הקרבנות ולא הבין איך היא יכולה להיות כה שוות נפש. היא מטורפת ! הרהר בעצב ואני מאוהב בה.

לפתע הצדודית שלה בחושך היתה מוכרת, מדי מוכרת ופלאש בק עכור מעברו צף ועלה.

לא, בבקשה אלוהים, לא יכול להיות שזו היא? בבקשה עשה שזו לא תהיה הבחורה ההיא שפגש כשהיו נערים? ההיא שבעטיו של אותו אירוע אומלל נשלח לכלא.

הוא רעד וקיווה בכל ליבו שלא תזהה אותו.