Being Perfect – פרק ב

באותה השעה ממש אירע משהו שונה, משהו יוצא דופן, שהטריד את מנוחתו. הוא גילה שהאישה שמתיישבת על המכונה מוצאת חן בעיניו מאוד והמידע הזה הטריד אותו. הוא מדען, מתפקידו לוודא שהמכונות שלו תפעלנה כנדרש, ללא תקלות ותחזורנה למצבן ההתחלתי מבהיקות ומצוחצחות ותו לא. מה לזה ולרגשות? היא בסך הכל עוד אחת מהנסייניות שעתידה ללכלך את המכונה שלו, אבל משהו בתוכו אמר לו שלא כך הדבר והוא חש מבולבל ונסער. משהו בתוך לב הרובוט שלו המאורגן והמסודר למשעי הפך לתוהו ובוהו שלם והוא לא ידע מה לעשות. הוא רק ידע דבר אחד – ברגע שהמכונה תפעל וצווחותיה ירעידו את לבבו, שום אוזניה כבר לא תעזור לו.
מבלי לחשוב או לדעת מה הוא עושה ניגש לפתע אליה : ״שלום גבירתי, את מודעת לעובדה שמדובר בהליך מאוד פולשני ומכאיב? (מה לעזאזל אתה עושה? שאל אותו הקול הפנימי, הוא התעלם ממנו).
״באמת?, היא נעצה בו זוג עיניים תמימות, בפרסומת זה היה נראה ממש קליל ומהיר״.

ניסה להגיד עוד משהו, אולי להתבדח, לברר מה שמה, אבל לפני שהספיק, נעלמה.
למחרת נקרא לחדר המנכ״ל.
״דניאל, יא חתיכת חרא אחד, הרעים עליו דובי סנגריה בקול הבס העמוק שלו, מה זה היה צריך להיות?! להבריח לי ככה לקוחות? אתה יודע שאני אוהב אותך ושבלעדיך לא היה לי את המפעל הזה, אבל אם עוד פעם אחת אתה עושה לי תרגיל כזה אני מעיף אותך מכל המדרגות, הבנת את זה?!״

הוא בהחלט הבין.
כילד חריג שגדל בקיבוץ וסבל מבריונות של ילדים, הוא היה רגיל כל חיו לקיטונות של צעקות, השפלות ולגלוגים מסוגים שונים. הוא שנא את הבוס שלו, מנהל המפעל, אך אהב את עבודתו ואת המכונות שלו. הן היו המשפחה שלו, עבורו. הוא חייב להתעשת בשבילן. הוא לא יכול לאפשר לעצמו לעזוב את המפעל ולהשאיר אותן בידיו.
בחוזה הדרקוני, עליו אולץ לחתום, נאלץ לוותר עליהן ועל הפטנט לבנייתן. היה תמים, אז לפני עשר שנים.
הוא אוטיסט, חי בבועה משל עצמו ולא מסוגל לקרוא אנשים. אם רק היה יודע מיהו הבוס שלו, היה בורח משם כמו מאש ומוצא למכונות שלו מקום אחר, אך עתה זה כבר מאוחר מדי. הוא שבוי בידיו של האדם הנאלח ורודף הבצע הזה ואין לו מה לעשות. אלו הם חיו, אבל אותה הוא חייב להכיר, היא שהצליחה לחדור בכזו עורמה מבעד לשריון הפח, דורותי שלו.