Being Perfect – ומה עכשיו ?

המסיבה לכבוד חזרתו של בני גנץ' הייתה סואנת ופרועה כדבעי , דניאל חש כיצד הוא מוצף מכל עבר, הקולות הרמים, הצועקים סבבו אותו מכל עבר וכמות האנשים שטפה ללא הרף.

הוא רצה לברוח אבל גם רצה אותה, הו, כמה רצה אותה.
הניגוד בין שני הרצונות הללו פעמו בו וייסרו אותו, הוא חש אבוד ולא ידע מה לעשות.
הוא היה במצוקה והיא לא ראתה את זה.
היא פשוט לא ראתה אותו.

כיצד היא מסוגלת לשמוח כך עם כל ההמולה הנוראית הזאת ? צעק מוחו
כיצד היא לא סובלת.

הוא ניסה לזמזם לעצמו מנגינה קלאסית, כמו מוצארט, או הסימפוניה התשיעית של בטהובן, משהו מהסוג הזה שתמיד היה מרגיע אותו כילד. זה עזר במעט להשקיט את הקולות אך עדיין היה זקוק עד אימה לאטמי האזניים שלו.

רק כאשר שם אותם, יכל לאזור את האומץ ולפנות אליה :

"So, you come here often" ?
השתמש בהומור שלו

"זה ממש לא מצחיק"
"לא התכוונתי להצחיק"
"אז למה התכוונת ?"
"את יודעת למה"
"לא, אני לא"

"דליה, נשם עמוקות, מנסה לאזור את כל הכוחות האפשריים שקיננו בו על אף הרעד שבתוכו, אני חושב שאני אוהב אותך"
"אתה לא יכול לאהוב אותי, מה שאתה חושב שאולי קיים בינינו, לא יכול לקרות"

הוא שמע את הלב שותת הדם שלו מקיז את דמו לאט ובאכזריות, "למה לא?"

"אני מכירה אותך"
"נו, אז, גם אני מכיר אותך"
"לא הבנת, אני מ כ י ר ה אותך ! כילדה, אני זוכרת מה עשית לי, זוכרת היטב".
הוא שתק, גם הוא זכר היטב את הרגע שבו אנס את הילדה המפוחדת שהייתה, זכר שמנהיג החבורה הקניט אותו שאין לו אומץ ושהוא לא גבר, זכר שאמר לו שהיא רק מעמידה פנים ושהיא רוצה את זה ושאם יעשה את זה זה אומר שהוא אחד מהחבר"ה , קול, גבר שבגברים, זכר איך כפה את עצמו עליה לקול צחוקם, למרות רצונו, למרות בכייה שבלבל אותו , ושלמחרת התנהלו הדברים כרגיל ושוב היה הילד החריג, זה שלא שייך, זה שמנהיג החבורה מתעלם מקיומו.
וכאשר התנהל המשפט, הפנו הם את האצבע אליו, היה הוא שבסוף הלך לכלא, ששילם את המחיר היקר.

"את יכולה בבקשה לאפשר לי להסביר למה עשיתי לך את זה?"
"להסביר? מה יש פה להסביר? איזה הסבר יכול להיות למעשה כל כך מפלצתי? כל כך נוראי? מה אתה כבר יכול להגיד לי שיגרום לי לסלוח לך ולאפשר בכלל מקום לקשר בינינו?"
"אני אוטיסט"
"מה זה אומר? ומה הקשר בין זה לבין מה שעוללת לגוף ולנשמה שלי?"
"זה אומר שאני לא יודע להבין קודים חברתיים ושאנשים מנצלים את התמימות האינפנטילית שלי הרבה פעמים, מאז ומתמיד הייתי ילד חריג שניסה להשיג חברים, לעתים בכל מחיר, ובאותו היום ניסיתי למצוא חן בעיני מנהיג הקבוצה, שאותו הערצתי ושאליו רציתי להידמות. כשהוא אמר לי באותה סיטואציה איומה שאת רוצה את זה, האמנתי לו. לא הבנתי שאת סובלת, לא הייתי מסוגל לחוש אמפתיה כלפייך, היום אני מבין מה עשיתי, היום אני כל כך מצטער על מה שעוללתי לך. הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית או לבנות מנהרת זמן ולהזהיר את הילד הזה שלא ידע מה הוא עושה, אבל לצערי אני לא יכול. בבקשה תסלחי לי. מעולם לא הרגשתי כפי שאני מרגיש כלפייך ואני לא יכול לראות את החיים שלי שלמים בלעדייך."

עתה היה תורה לשתוק, מוחה היה משותק לנוכח הדברים שאמר והכנות שבעיניו המסה אותה, חרף רצונה. היא, שתמיד היה לה מענה חריף ושנון לכל דבר, נשארה חסרת מילים.

"אני צריכה לחשוב על זה" הקשיחות המתכתית שבקולה היממה אותו.
הכל אבוד, היא בחיים לא תהיה שלי .

"תקשיב, אני באמת לא יודעת אם אי פעם אוכל ממש לאהוב אותך, אבל אני מוכנה להתחיל קשר, לתת לזה סיכוי כלשהו, אבל נצטרך להתקדם מאוד לאט. הנפש שלי מאוד פגועה וגם שנים של טיפולים פסיכולוגיים לא אפשרו לי להכניס גבר לחיי וללבי."

"תודה, את לא תתחרטי על כך !"

ידו גיששה אחר ידה, היא החזיקה בה .

הוא ידע שעשה את השלב הראשון, אחד מני רבים, הוא ידע שהדרך ללבה תהיה ארוכה וקשה.
הוא לא פחד מדרך ארוכה, הוא עבר כך כך הרבה.
מה זה בשבילו עוד קשיים, הרי כל חיו הם מלחמה אחת עיקשת ומרה.

הוא ישיג אותה ויהי מה.