"מאיץ מספר 4" – סיכום שבוע טיפולי קרינה ראשון

טיפול ראשון

יום ראשון, ה – 28/4 , השעון מצלצל, אני קמה מבולבלת ובוהה בשעון הזועק ומתלונן מרות – השעה היא 6 בבוקר. אני מכינה את הקפה ותוהה מתי לאחרונה ראיתי את השעה המוזרה הזאת ניבטת כך אליי וצלילי זיכרונות של תפעול חנות ספרים מגיחים לראשי. אני מתעשתת במהירות, מבינה כי כל דקה יקרה מפז וכי עליי להיות תכליתית ומעשית על מנת שהכול יהיה מוכן ומוסדר. אמיר עוד ישן בשלווה . אני מכריחה את עצמי להכניס לפה תמר או שניים, הבחילה גואה בקרבי, והתמר השני נותר מיותם .

מתלבשת בבגדים שהכינותי יום קודם, התיק כבר ארוז, אמיר כבר קם ומכין עצמו אף הוא, לוקחת סנדוויץ' . בדרך מתנגן בראשי השיר "We're on the road to nowwhere" , שכבר מאז הבחירות וכישלונם היחסי , מרגישה איך הופך להיות יותר ויותר רלוונטי לכל היבט כרגע.

אנחנו מגיעים ואמיר מוריד אותי, אני ממתינה באולם ההמתנה ושמה את אטמי האזניים, הרעש רוחש באופן בלתי נסבל , אפילו עבור נוירוטיפיקל ללא כל רגישות שמיעתית. סוף סוף לאחר דקות הנדמות כאילו לא ייגמרו, קוראים בשמי ואני הולכת ומנסה לעקוב אחר כל ההוראות של כיוונים, חדר הלבשה, מפתח , תא להנחת הבגדים. אני מנסה לזכור הכל ולשים לב אבל אני מרגישה כתמיד מוצפת והנשימות שתרגלתי כבר במכונית וגם קצת בחדר ההמתנה לא ממש עוזרות.

אני נשכבת על מיטה , לבושה בחלוק שלקחתי מחדר ההלבשה, החדר קפוא ומשני צדדיי שני אנשי צוות, הם מורים לי לפשוט את השרוולים וחלקי העליון חשוף ורועד מקור, ידיי נמתחות לאחור ואני מחזיקה בידיות המתכת הקרות כשזרועותיי אף הן נמתחות על מסילות ברזל.

אני לבד ומנסה לעצום את עיניי ולדמיין שאני באחד מסרטי המדע הבדיוני שאני כל כך אוהבת, מול עיניי מסתובב גלגל ענק שנראה לי שהוא אחד החלקים של מכשיר הקרינה, העינית של המקרן מציצה עליי ממול בסקרנות סדיסטית ושני חלקי המקרן מסתובבים אף הם. התקרה מצוירת בשלל ציפורים יפיפיות וזה מרגיע במעט. בפעם לפעם אני מקבלת הוראות ברמקול לנשום, לעצור את נשימתי ושוב לנשום רגיל. זה נעשה במספר סבבים. הידיים שלי מתחילות לכאוב ואני חשה אי נוחות ההולכת וגוברת בעורפי ובכתפיי. סוף סוף זה נגמר ואני חשה מותשת. אשת צוות עוזרת לי לקום ומסבירה לי שהיום , בשל העובדה כי הייתה זו הפעם הראשונה, זה לקח יותר זמן מהדרוש. זה מרגיע אותי במעט, ואני מנסה להתנחם שלפחות העניין היה מאוד מרתק מבחינה מדעית.

אני עוצרת בבית הקפה ומנסה לערות לקרבי קפה מתוק, הבחילה מסרבת לכך, אני מצליחה לסיים בקושי ודוחפת לפי את חצי הסנדוויץ' הנותר מהדרך ומזמינה מונית באפליקציה, הנהג מגיע ואני מגיעה הביתה, שם אני מורחת את משחת הביאפין ונוחתת על המיטה.

יותר מאוחר אני מתעוררת כמו מתוך סיוט ומכריחה את עצמי בקושי לאכול ארוחת צהריים שלא מספיקה מבחינה תזונתית, ואשר אפילו אותה אני בקושי מצליחה לבלוע.

ערב, אני חלשה, הבחילה מגיעה לשיא חדש ובכל פעם במנסה להכריח לאכול יש לי רפלקס הקאה.

אפילו את השייק הטעים שאמיר מכין לי אני בקושי מסוגלת לבלוע. אני הולכת לישון ללא מזון ואני מרגישה פשוט זוועה.

טיפול שני 

יום שני, ה – 29/4 , אני מתעוררת , הפעם ב – 6:30 , מסוחררת כולי וחלשה , התמר עם הקפה בקושי נבלע ואני מוטרדת מהעניין. אנחנו יוצאים מהבית ואני בקושי מצליחה לבלוע מספר ביסים מהסנדוויץ' . אמיר מוריד אותי בשער בית החולים, אני הולכת לאיטי ומרגישה שאני נאלצת לאחוז בקירות, במעלית אני נאלצת להשתופף כתוצאה מהסחרחורת התוקפת אותי, אני מתרוממת לאט ופונה לאולם ההמתנה להוציא את פתק זימון התור מהמכונה, לפתע הכל מסתחרר סביבי ואני מוצאת עצמי על הרצפה, מהומה מסביב ואישה צועקת : "תעשו משהו, היא נפלה לידי ואני לא יודעת איך לעזור לה". אני חשה בידיים המרימות אותי ומניחות אותי על מיטה , לוקחים לי בדיקת דם , בודקים את כל המדדים החיוניים ומתחקרים אותי – אני עונה שאני בדרך לטיפול קרינה , שלא אכלתי כמעט כלום מאז צהרי אתמול ושאני סובלת מחוסר תיאבון ומבחילה איומה ומספרת על הסימבלטה שאני לוקחת. הם נותנים לי פראמין וכוס תה עם הרבה סוכר. אני מתקשרת לאמיר ובינתיים מנסה להירגע ונאבקת בדמעות התבוסה המחלחלות בגרוני. אני מפסידה להן והן קולחות בלי בושה על לחיי. אמיר מגיע , אני כבר לא מרגישה לבד.

בינתיים אני מקבלת עוד שתי כוסות תה וממתינה עד לקבלת תוצאות הדמים , שאוכל לקבל את הטיפול. אני מנסה לקום ומבינה שעדיין אני חלשה מדי, אני מנסה לאכול בננה . בזכות הפראמין, היא מתקבלת בתודה בקיבתי.

הבדיקה תקינה ואני מקבלת אישור לקבל את הטיפול. אמיר ממתין שם ומעדכן בינתיים . הפעם הטיפול כבר מרגיש יותר מוכר, אני מסיימת ואנחנו עוצרים בבית הקפה , אני מרגישה יותר מאוששת ומבינה שמעתה אצטרך ליווי גם לטיפולים עצמם ובמהלכם ושצריכים לקנות אנשור שאוכל לשתות כל אימת שלא אוכל לאכול.

אנחנו חוזרים הביתה והפעם מצליחה לאכול ארוחת צהריים יפה, בינתיים אמיר הולך לקנות פראמין וכמות של אנשור.

אחר הצהריים יש לי ועדה של ביטוח לאומי לצורך קבלת השר"מ, אני חושבת לעצמי שייתכן שלהיות חלשה במצב כזה זה דווקא ייתרון.

הנויירולוג בועדה מתחקר אותי ואני מספרת כי בדיוק התעלפתי היום וכי אני סובלת מכ -6 התקפי מגרנה בחודש הקשורים להורמונים שלי, וכי בעבר תרופות למניעה גרמו לי לתופעות לוואי ולכן איני יכולה לקחת תרופות אלה כיום, מזכיר הועדה מחתים אותי על דף המכיל את דבריי .

חוזרים הביתה, בערב אני שותה מהאנשור לפני לקיחת הקסנקס הקבוע. אני הולכת לישון בתחושה שלפחות לא הלכתי לישון בקיבה ריקה.

טיפול שלישי

יום שלישי, 30/4 – אני יותר מאוששת, ואפילו מצליחה לאכול 2 תמרים עם הקפה , יוצאים מהבית ואני שותה את האנשור בדרך, אנחנו מגיעים ואני עוברת את הטיפול ודואגת לאכול מיד לאחר מכן בננה. היום מרגישה הבדל משמעותי למרות שכל הגוף שלי כואב ואני עדיין חלשה.

בצהריים אני אוכלת ארוחה מלאה ונחה מתוך הכרה שעוד שעה בערך יש לנו שתי ועדות נוספות בביטוח הלאומי. אנחנו מגיעים לוועדה הראשונה אצל האורטופד, הוא מבקש ממני לבצע מספר תרגילי שיווי משקל ואני בקושי מצליחה לעמוד על הרגליים ואף להרים רגל אחר רגל ישרה, לבקשתו.

אנחנו נכנסים לאחר מכן לוועדה האחרונה של הרופא המסכם ששואל אותי שאלות לגבי יכולתי התפקודית על מנת לקבל מושג לגבי צרכיי בעזרה בבית , אני עונה ומבינה לפי המענה שלי שהאישה החלשה שנמצאת בתוכי, זו שזקוקה לעזרה להכין אוכל ואף להגישו, שונה עשרות מונים מזו שהכרתי לפני חצי שנה ואף יותר ושעליי לקבל אותה ואת מצבה בהבנה.

הוועדה מסתיימת , התשובה תתקבל תוך שבועיים.

חוזרים הביתה, שם אני מגלה שבנוסף להכל גם קיבלתי מחזור, הכאבים בלתי נסבלים וגם נוצר גוון חום בתחתית חזי השמאלי, אני מורחת את המשחה , שותה עוד אנשור ונוחתת על המיטה.

טיפול רביעי

היום אמיר מוריד אותי בחניון בית החולים ואמו מקבלת את פניי ומלווה אותי. זה דווקא נחמד מאוד ומאפשר לנו סוג של בונדינג וקרבה חדשה . הטיפול מסתיים והיא מחזירה אותי הביתה.

כאבי המחזור מכים בי בחוזקה, אני מורחת את המשחה, לוקחת משכך כאבים  ומתמוטטת על המיטה.

טיפול חמישי

יום חמישי 2/5 – יום זיכרון לשואה ולגבורה – עצוב לי ואני מתגעגעת לאמא, המיית לבי גורמת לדמעות לפרוץ בפראות וללא בושה , כאב הזוועות מתערבב עם כאב האובדן הפרטי שלי ואני לא מאמינה שהיום אני נאלצת לעבור טיפול במקום לצפות בסרטי השואה ולהתייחד . עבורי זהו יום קדוש במיוחד והיום-יומיות הזאת כמעט בלתי נסבלת עבורי. השמים קודרים בסמליות מתבקשת ושוב חמותי מחכה לי ללוותי לטיפול, אנחנו משוחחות אודות יום השואה ושוב יש לי תחושה נעימה של קרבה ייחודית בינינו שמעולם לא אפשרתי לה להיות קודם. אני מודה לעצמי ולה על כך בלבי. הטיפול מסתיים ואני חוזרת הביתה, עורי מתחיל להתקלף ונעשה חום, אני משתדלת לא להחריף את הבחילה, הכאבים עדיין חזקים ואני נאלצת להיעזר שוב במשכך כאבים , ואף על פי כן אני לא הולכת לישון במידית וצופה בעיניים כלות בשידורי היום הזה, החשובים לי כל-כך.

זהו, יום אחרון לשבוע הראשון מסתיים, אני עדיין חלשה, חסרת תיאבון, עם בחילה נוראית וכאבי מחזור עזים במיוחד, אבל היי סופ"ש הגיע ואוכל סוף סוף לנוח ולאסוף כוחות לשבוע הבא, שלמזלי הוא מקוצר וללא יום הזיכרון ויום העצמאות, האם אוכל אפילו לדמיין את עצמי חוגגת את יום העצמאות ? הלוואי שיהיה לי הכוח.
וכך בתקווה זו אני נרדמת .