יומן סרטן – "סינקופה וזו ואגאלית"? או "… And The Oskar Goes To "

יום חמישי – אני אחרי הניתוח, מתעוררת בבית של אבא ואנה במיטה מרווחת מאוד, בחדר משלי, אך ללא אמיר. התחושה מוזרה , לחזור פתאום להיות שוב "Daddi's Little Girl" , מצד אחד זה ממש כיף שאבא ובת זוגו אנה דואגים לי ומפנקים אותי , מצד שני אני מרגישה תלותית, חלשה, מאוד לא כמו שאני מכירה את עצמי בדרך כלל, ואז מגיעים הכאבים , בייחוד בלילה, לא מרפים. השדיים כואבים ונפוחים וקשה לי למצוא תנוחה מתאימה, אני לא מצליחה להירדם במשך שעות והכי נורא הם הסיוטים שמלווים לילות אלו : פעם אני נפגשת שוב עם הרופאה הרשלנית בתל השומר שביצעה את הליך הסימון הסיוטי , פעם שוכחים מחט במהלך הניתוח. בבקרים ובמהלך היום אני מנסה להתמודד עם הכאבים באמצעות אופטלגין נוזלי במינון המקסימלי. לפחות מבחינה נפשית המצב הרבה יותר טוב , אני לומדת להכיר יותר טוב את אנה ואת אבא במהלך הימים האלה, והביקור של האורחים : בני משפחה אהובים, בייחוד בנות דודתי , חברות של אימא ובעיקר חברות שלי , משמחים את לבי , מרגשים ומצליחים להסיח את דעתי, ולו במעט מהכאבים הצורבים . ואז זה קרה, יצאתי עם אבא לטייל ברחוב שנקין בתל אביב, הממוקם כ – 5 דקות ממקום המגורים שלו ושל אנה, והיה ממש כיף . יכולתי לשכוח מהכאבים ואז הכאבים החלו להחריף לפתע, כאילו מישהו הכניס סכין עמוק לתוך החזה והחל לסובב ואני מוצאת עצמי בוכה ונאנקת מכאב, ללא יכולת לנשום !

לאחר שאבי הביא אותי במהירות האפשרית חזרה הביתה , הרגשתי חרדה עצומה והרגשתי צורך להתייעץ עם הכירורג שלי – פרופ' משה שבתאי, שמיד אמר לי שזה לא נראה לו הגיוני שעד כדי כך אמור לכאוב לי וביקש שאפנה למחרת לתל השומר, למרפאת מירב, ואף הפנה אותי לכירורג שד מסוים שלדבריו בקיא בפרטי התיק הרפואי שלי וגם יוכל לדווח לו .

היה זה יום ג בשבוע שעבר, ולמעשה תכננתי להישאר אצל אבי עד יום ה אך לאור ההתפתחויות המפתיעות ביקשתי מאמיר שייקח אותי כבר באותו הערב וחזרתי עם כל מטלטלי (הרבים, יש לציין, בייחוד הקוסמטיים) הביתה על מנת שנוכל לנסוע למחרת לשיבא תל השומר, הממוקם קרוב לבית , ברמת גן. מלבד תחושת ההקלה והשמחה של לראות שוב את הנמר המתוק שלי שגרגר ללא הפסק והתעקש למרות הכאבים לישון לצדי ולחפש את החיק החם והמוכר. התחושה של להריח ולהרגיש שוב אותו ואת אמיר, הרגיעה  ושימחה אותי, אך גם היא לבדה לא יכלה לכאבים העזים, שנזקקו לאופיאטים , חבריי הטובים והמוכרים זה זמן רב.

בוקר יום ד, אנחנו מתארגנים לצאת לבית החולים ודואגים לקחת את הקלסר הרפואי , מלווי הנאמן , מספר משככי כאבים, ליתר ביטחון וגם קצת אוכל. כל הדרך אני חושבת על הכאבים ונזכרת שוב בסיוט המפחיד, תוהה אם ברגעים אלה ממש מתרחשת לה דלקת איומה בתוכי והאם בעטיה הכאבים כה חריפים.

עוד קודם לכן, שבתאי שולח לי הודעה שהכירורג נאלץ להיכנס לניתוח ומפנה אותי לכירורג אחר. אני שמחה שיצאנו מוקדם מהבית, מציאת החניה היא כמו תמיד מתסכלת עד מאוד. למרות חוסר התיאבון, שגם הוא כבר הפך לאויב מוכר , אני מצליחה להכריח את עצמי לאכול סנדוויץ' ובלית ברירה לפני היציאה מהאוטו, דוחפת לפי 2 שוקולדים, ביודעי שמתי שהוא גם המיגרנה תגיע בעקבות כך. זהו, לפחות עכשיו אני מרגישה פחות מסוחררת מחולשה (או שכך לפחות אני חושבת). אנחנו מתחילים לחפש את מרכז מירב וצועדים באטיות , כשלפתע אני חשה שוב את אותה התחושה שהרגשתי יום קודם עם אבא, כאילו לופתים לי את החזה ומנסים להוציא אותו, אני נאלצת לעצור , אמיר מושיב אותי על מקום ישיבה כלשהו בדרך למעלית. אני מנסה לנשום ולהחזיר את עצמי לאיזון. אנו ממשיכים לצעוד ואז , כמו בסרט אמריקאי , כשאני השחקנית והכוכבת הראשית, אני נופלת באלגנטיות על הרצפה ומאבדת את הכרתי למספר שניות. מיד כל צוות אי-אר עליי, מתחילים לתשאל אותי , להרים לי את הרגליים ולאושש אותי, ולאחר שלמרבה פליאתם אני מצליחה לספר להם לא רק את שמי ומספר תעודת הזהות שלי אלא אף את המינוח הרפואי המדויק לניתוח שעברתי לפני כשבוע, הם מפנים אותי לחדר המיון על מנת למצוא את סיבת עלפוני. אנחנו בתא במיון, אני דואגת ישר לשים מסיכה על הפנים ולחטא את ידיי בכל הזדמנות, ואותו כנ"ל לגבי אמיר, כמובן. אני מוטרדת מהרעש האינסופי ששורר שם ובייחוד מהחשיפה שלי לחיידקים ולווירוסים, ונעזרת באטמי האוזניים , המסייעים לי להתנתק מהסביבה ולכבות במעט את הרעשים. נכנסת סטאג'רית לרפואה, שתוך כדי תשאול, המומה מהבקיאות הרפואית הייחודית שלי ולאחר שאני מנסה להסביר לה למה הכוונה במונח אספרגרית עם תסמונת סאוונט , היא שואלת אותי למה איני לומדת רפואה .

לאחר שכל הבדיקות יוצאות תקינות, כולל קצב הלב וכלי הדם, ההסבר הרפואי לפיהם הוא : עלפון שנגרם כתוצאה מעוצמת כאב חריפה במיוחד.
אני מועברת לכיסא גלגלים על מנת שייקחו אותי, אחר כבוד, למרכז מירב . איש צוות רפואי מלווה אותי לשם פן אתעלף שוב.

אנחנו במרכז מירב, ממתינים לכירורג – דוקטור רוזין , הוא מתשאל אותי ומבצע בדיקה רפואית כשהוא ממשש את שדיי וקובע כי הנראות והרגישות הם כפי שאמורים להרגיש לאחר שבוע ניתוח, סוף סוף אני נרגעת מעט, אין שום דלקת איומה, והתהליך תקין. הוא מסביר לי שבעקבות האיחוי של הרקמות מתבצעת נפיחות של האזורים המנותחים ורגישות, אני שואלת אותו אם זה יכול להידמות לתהליך של מתיחת שריר וכאשר נענית בחיוב, מציעה לו (ברוב חוצפתי, אני הפשפשה שמעולם לא למדה שום קורס רפואי בחייה ) שייתן לי אסיוול , היות שמשמש להרפיית שרירים. הוא מביט בי מופתע מכך שהמחשבה עברה במוחי ולא במוחו  ומאשר שאכן יכול לעזור, ואף רושם לי קלונקס להרגעה.

אני אוכלת בינתיים בזמן שאמיר הולך לקנות לי את התרופות וממתינה בכיסא הגלגלים שנוכל לחזור למיון , לקבל את מכתב השחרור ולהגיע סוף סוף הביתה.

אמיר חוזר עם התרופות ומוביל אותי בכיסא הגלגלים היישר לחדר המיון, שם אני מקבלת את מכתב השחרור .

חוזרים הביתה, מותשים, הכאבים כבר ממש חזקים. אני אוכלת משהו ולוקחת את האסיוול בשילוב אופיאט ולאחר מכן מתמוטטת על המיטה.

באותו הערב , לאחר שאני מתאוששת מעט, מול הטלוויזיה , אני מגלה במכתב השחרור את הסיבה לעלפוני : "סינקופה וזו-ואגאלית" מצוין שחור על גבי לבן ואני, שחייבת לברר הכל מיד , מגלה שהכוונה היא לעילפון בשל הוראה שגויה של המוח למערכת שאחראית על מצב המנוחה (המערכת הפרה-סימפטטית, הדומה ללחיצה עד הסוף על ה – ברקס ) במקום למערכת שאחראית על הדריכות, ההפעלה של הגוף (המערכת הסימפטטית, הדומה ללחיצה על ה – גז). כלומר, כתוצאה מעוצמת הכאב שחוויתי , למרות שהייתי במצב פעולה (הליכה, דריכות,
עוררות ) , הגוף שלי "לחץ בבת אחת על ה – ברקס", מה שגרם לגוף למעשה "להיכבות" ולהגיע לעילפון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s