יומן סרטן – יום הניתוח ולאחריו

יום ג , ה – 29/1 , יום הניתוח עצמו. האחות מעוררת אותי בשעה 5 וחצי שאוכל לשתות קפה ולאכול משהו לפני שאתחיל את הצום החל מ – 6 ועד הניתוח ב – 12 .

אני שותה את הקפה ואוכלת את הסנדוויץ' בעודי המומה מכך שקיבתי מצליחה לעכל בשעה כזאת ומנסה להבין איפה אני נמצאת. המיטה די נוחה והצוות לפחות נהדר, זה מרגיע אותי. הצום מתחיל , בשעה 7 מאפשרים לי לקחת את התרופות הרגילות עם מעט מים, יש רעש מסביבי של עוד אומללי ניתוחים המחכים לתורם, אני מנסה להתעלם מכך ונעזרת באטמי אוזניים שלא ממש עוזרים.

בינתיים, מסתבר שמחליטים להקדים את התור לניתוח ומעבירים את המיטה שלי לתא קטן המכוסה בווילון, רופאה מתחילה לתשאל אותי והמומה מכך שאני בקיאה במונחים הרפואיים כמו סטודנטית לרפואה (אוטיסטית סאוונטית ראשונה שלך, אה ? ), היא מפנה את מבטה ההמום לאמיר והוא עונה לה שאכן מדובר במשהו לא נורמלי. הרעש וההמולה מסביבי מתחילים לגרום לי לחוסר שקט , אני דוחפת את אצבעותיי לתוך אוזניי ככל יכולתי ומתחילה לדמוע. הרופאה שואלת את אמיר לסיבת מצוקתי וכשהוא מסביר לה שאני אוטיסטית ושלא יכולה להכיל רעש , אני מועברת לחדר צדדי ומרווח ויכולה סוף סוף להירגע ולהכין עצמי נפשית לניתוח.

הרופא המרדים מגיע ואתו המנתח , שבשוק שהצוות נתן לי לאכול בבוקר כיוון שטרם עברו 6 שעות הצום , אנחנו ממתינים שיחלוף הזמן הנאות , לפחות הרעש האיום נפסק.

אני מובלת לחדר הניתוח ומועברת ממיטתי למיטה שמעליה מתקני תאורה עצומים, אני מרגישה כמו בסרט או בסדרת רפואה בסגנון אי.אר מהסוג שאני כל כך אוהבת. אנשי צוות ,שחור עור ובלונדיני, חתיכים ונאים מבשרים למוחי שהאנלוגיה יותר מתאימה לסדרת האנטומיה של גריי. המזרק נשלף ועל אפי מונחת מסיכת חמצן.

אני לבדי, בחושך, כואב לי ברמות ואני לא מפסיקה לבכות. אין לי מושג מה השעה , אני רק יודעת שאני מפחדת ושהכאב לא מפסיק. אחות ניגשת אליי ומחברת אותי לאינפוזיה , אני בוכה לה ואומרת : "כואב לי , אני לבד ואימא שלי נפטרה לפני שנתיים מסרטן שד ואני לא מאמינה שהיא לא נמצאת איתי עכשיו ועוברת איתי את זה, ומוסיפה שאני זקוקה לחיבוק" , היא מתיישבת לידי על המיטה ומחבקת אותי חזק, אני ממשיכה לבכות ומבקשת שתיתן לי משכך כאבים. היא מחברת לעירוי האינפוזיה גם שקית עם חומר מאלחש, זה עדיין לא עוזר, לבסוף אני מקבלת פרוקסט ומצליחה להירדם סוף סוף.

ה – 30 לחודש, יום אחרי הניתוח , אני קולטת שאני במיטה שלי במחלקת ניתוחי היום ועדיין מטושטשת , אמיר ואבא מגיעים , כעיקרון אמורה להשתחרר אבל הרופאים מחליטים להשאיר אותי עוד יום להשגחה כי אני עדיין חלשה מדי. אני מנסה להירדם אבל הרעש מסביבי נוראי , אטמי האוזניים לא מסייעים ואני רק רוצה כבר לצאת משם !

לבסוף, אני מוציאה את האזניות הקבועות שלי, תוחבת אותן לתוך אוזניי עד כמה שרק ניתן  ומשמיעה מוזיקה מדיטטיבית, זה עוזר במקצת, אני חוזרת לישון כשהאינפוזיה מוחלפת מדי כמה שעות והרופאה המקסימה – אילנה , נותנת לי פרקוסט כל אימת שהכאבים חוזרים.

יום ד – סוף סוף יכולה להשתחרר מהמחלקה , אני מחליטה להחלים בביתם של אבי ואנה, בת זוגו , בתל אביב , שם גם יוכלו לטפל בי כמו שצריך וגם אוכל לקבל אורחים. אני שמחה ששמעתי בעצתו של אמיר קודם , לפני שיצאנו מהבית, ודאגתי לארוז תיקים נפרדים לבית החולים ולבית של אבא . אנו מקבלים את מכתב השחרור וההנחיות לאחר הניתוח ועוזבים את בית החולים .

הגענו לבית של אבא, התיקים והשקים הנלווים נפרקים ואני נשכבת במיטה בחדר ונפרדת מאמיר שנוסע חזרה לטפל בנמר הפרטי שלנו, זהו, אני הולכת לשהות פה מספר ימים בלעדיו ובלעדי החתול המתוק שלי למשך מספר ימים , מצד שני אני חוזרת להיות "הנסיכה הקטנה" של אבא.

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s