יומן סרטן – ממוגרפיות וביופסיות או "היום שלא נגמר"

יום שני, אני קמה למחרת בדיקת ה – Pet Ct , לאחר 3 שעות שינה בלבד. אני עייפה, מותשת ובעיקר מפוחדת מהבאות. אנחנו מגיעים למכון הדימות , שם מחכים לנו כבר אבי ובת זוגתו, אנה, המלאכית השנייה ששומרת עליי , מלבד בת דודתי. אני מגישה את הטפסים הפורמליים וממתינה בעייפות עד להיקרא תורי. נכנסת לחדר הבדיקה, הכל כך מוכרת. הפעם מדובר בצילומי הגדלה. הנה תחושת ההימחצות המוכרת עד כאב, אותו סנדוויץ שהשד שלי עובר, הגו עצמו נאלץ לקחת חלק , אסור לי לזוז וכואב לי. הרדיולוגית משחררת אותי מהתנוחה ומבקשת ממני להמתין כדי לבדוק עם האונקולוגית אם צריך עוד צילומים. אני עירומה ורועדת מהקור ומהפחד. יש צורך בצילומים נוספים. להפתעתי, היא מסמנת בטוש את שדי השמאלי וכשאני שואלת אותה בפליאה מדוע אותו היא מסמנת ואת הקודם לא, נאמר לי שפה יש לחלק לצילומים בודדים. אני מרגישה כמו באטליז, תחושה די אירונית בהתחשב בצמחונות שלי. שוב תחושת ההימחצות, כואב לי ואני רק רוצה שזה ייגמר. היא משחררת אותי , אני מתלבשת ומתבקשת להישאר בחוץ ולחכות לראות אם יש צורך בצילומים נוספים. אני מקווה שלא, אך מתבדית. שוב מתחיל מופע האימים כשאני בתפקיד הסנדוויץ האנושי. זהו, זה נגמר. עתה מודיעים לי שעליי להמתין כדי לדעת אם עליי לעבור גם בדיקת ביופסייה או שנוכל ללכת הביתה. תחושת המותשות משתלטת עליי לאיטה, אני מנסה לנמנם על כתפו של אבי. הרדיולוגית הראשית קוראת לנו ומראה לנו את הצילומים, המוח שלי לא מצליח לקלוט כלום. אני מבינה ממנה רק דבר אחד – אני הולכת לעבור בדיקת ביופסיה בצד שבו יש מוקדים חשודים, ובנוסף עליי לעבור בדיקת ביופסייה ייחודית בהנחיית MRI .

אני נכנסת לחדר בו מיטה עם חור אחד לראש ושני חורים קטנים לשדיים, זה נראה לי בתחילה כמו סוג של בדיחה חולנית במיוחד. אני עולה על המיטה. אנה לא מורשית להיכנס איתי בגלל החשש מנוכחות רדיואקטיבית ואני מרגישה לבד למרות שאני מוקפת ב – 3 נשים. המיטה מורמת ואני מונחית לשים את השד הרלוונטי בחור. המיטה מועלה ואני חשה ביד ממששת את השד שלי מתחתיה. שוב אני חשה כמו בתוך סרט אקשן/אימה גרוע במיוחד. הרופאה, אישה מקסימה ונעימה, מנסה להרגיע אותי ומבטיחה כי תסביר לי כל שלב ושלב. נוסף אליה, נמצאת רופאה נוספת ואחות לצדי שמלטפת את ראשי. זה עוזר במקצת. אני חשה צביטה ולאחר מכן קור מקפיא, כשהמקום מחוטא באלכוהול ואז נכנסת מחט ההרדמה וזה כואב, אוי , כמה זה כואב. אני צורחת את נשמתי ומנסה לנשום לתוך הכאב. הכאב חולף ואני שומעת מעין קולות ניסור שמנסה להתעלם מהם. הפעולה מסתיימת, מנסה שלא לראות את הדם בעוד אני מנסה להתרומם כמו הייתי שרויה בגילופין. האחות מביאה לי תמר מאנה ואני מנסה להתאושש. למעשה אני יכולה לצאת אבל הרופאה חושבת שעדיף שאעשה זאת גם בצד השני. כנראה שהעייפות , המותשות והכאבים חוברים יחדיו וגורמים לי לאי שפיות זמנית ואני מסכימה, בחושבי שעכשיו אני לפחות מכירה את השלבים ולכן זה יכאב פחות. להפתעתי, ההיכרות לא גורמת להרדמה לכאוב פחות, אלא אף יותר. זהו, אני מסיימת, שני השדיים שלי חבושים ואני נראית כאילו עברתי פיגוע . הכל כואב לי וכל שאני רוצה זה רק להגיע הביתה ולישון איזה יומיים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s