נעמה בארץ התלאות

מחזה המבוסס על חיי כאישה המתמודדת עם תסמונת אספרגר

 

פתיחה

תודה שהגעתם היום לשמוע את הסיפור שלי המבוסס על התמודדותי עם תסמונת האספרגר.

 

(תאורה עליי, שאר הבמה חשוכה)

בזכות האבחון אני מסוגלת לעמוד היום , כאן, מולכם ולהגיד :

"שלום, שמי נעמה ואני אספרגרית !" ( x3  )

(פאוזה דרמטית משולבת בקטעי פסנתר)

 

אבל הדרך להשלמה העצמית הזאת לא הייתה קלה , בלשון המעטה, והרבה פעמים מאוד מבלבלת.

במשך שנים הייתי בטוחה שאני מטומטמת, דווקאית, מפונקת ואגואיסטית.
במשך שנים הרגשתי כישלון מוחלט.

 

היום אני יודעת שפשוט לא היו לי כלים להבין את העולם.
היום אני יודעת שלעולם לא היו כלים להבין אותי.

  • (השחקנית יישובה על הבמה, תאורה עוברת אליה, שאר הבמה מוחשכת) : "כלים להבין אותה"

(אני, התאורה חוזרת אליי) ועל המסע הזה שעברתי הגעתי לספר לכם היום, עבור אותן בנות בלתי מובנות, אלה שנחשבות מוזרות, הדווקאיות האלה שקשה להן למצוא חברים, שקשה לאהוב. ובעיקר אלה שכל כך נחוץ להבין ובעיקר להכיל את עולמן.

 

גוף המופע

(השחקנית, על עיניה מסכת בד והיא בגבה אל הקהל)

(תאורה על השחקנית, שאר הבמה חשוכה) -"אני מתרגלת אליכם לאיטי, מתרגלת לריח, לתחושה, לנוכחות שלכם פה ולנוכחות שלי על הבמה הזאת.

(ממששת את הרצפה, זוחלת)

העור שלי מרגיש בנוח על הקרקע . היציבות הזאת נעימה לי, מרגיעה אותי, מערסלת.
מאפשרת לי להיות נינוחה אתכם, מולכם, מאפשרת לי לחשוף את עצמי בפניכם".

 

(אני מקריאה מתוך הדף, התאורה עליי) – "המילים תמיד זמזמו בראשי.
זה התחיל בגיל 6 כשהמצאתי שיר עם מנגינה בחצר של סבא וסבתא בכפר סבא , ונורא נבהלתי כי לא הבנתי איך שיר יכול לבקוע פתאום מראשה של ילדה קטנה, אבל גם הייתי גאה בעצמי על כך , והייתי שרה לעצמי אותו במשך שעות.

באותה התקופה גם החלה אהבתי והזדקקותי למוסיקה ולשירה, הייתי יכולה לדקלם ולשיר תקליטים שלמים מהתחלה ועד הסוף , עם כל הניואנסים הכי קטנים. בייחוד אהבתי את התקליט "מה קרה בארץ מי" עם חווה אלברשטיין ואברהם מור, תקליט אותו אני מסוגלת לדקלם כך גם היום, 40 שנים אחרי.

הספרים היו חבריי הטובים ביותר והייתי יכולה לבלות שעות בספרייה העירונית , בבית ספיר, יושבת לי על הדשא ונסחפת לעולמות אחרים שבהם אני הכול מלבד אני. בדמיוני הייתי נסיכה יפה ועוצמתית שכולם אהבוה ולא הילדה הקטנה והמפוחדת , הדחויה , שקיטונות של לעג היו מנת חלקה.

בגיל 11 הזמזום הפך לברור וחזק יותר והכריח אותי לכתוב 2 ספרי נעורים – האחד הנערה שהייתי שנוקמת במלכות הכיתה והשני – הנערה שהיא האנטיתזה המוחלטת שלי, זו שתמיד רציתי להידמות אליה.

(השחקנית – התאורה עוברת אליה) והייתי בוראת לעצמי דמויות ועולמות, מדברת אותן לעצמי תוך כדי הצעדות הקבועות, עד שאמי הסבירה לי שאסור לדבר לעצמי כי אז יחשבו שאני משוגעת, והפסקתי, והדמויות והעולמות החלו לאט להיעלם לאיטם.

(חוזרת לדף) בכיתה ז, באיזה אירוע שכבתי, הזמנתי בן לרקוד סלואו כי אף אחד מהם לא הזמין אותי, ואני זוכרת היטב, כאילו היה זה אתמול, את הבעת פניו המלגלגת ,  וסירובו, וזה פגע בי מאוד כי לא הבנתי למה הוא צחק וסירב, ולמה שאר החבורה שהייתה שם צחקה . אני חושבת שאפילו בכיתי , בעיקר ברחתי חזרה , לעצמי , לפינה . חזרתי להתחבא , כפי שנהגתי לעשות כל אימת שצחקו עליי, שגרמו לי להרגיש לא שייכת, מוזרה , לא שווה ולא ראויה.

(השחקנית, התאורה עוברת אליה) כנערה אני זוכרת עצמי הולכת לראות סרטים לבד בקולנוע עמל, ונוסעת לים לבד, פוסעת לאיטי על החוף, נהנית ממגעו החם של החול , נהנית להתבוסס ולהתפלש בו , לאסוף צדפים, לשבת ולבהות ארוכות בים כשקול רחש הגלים מתחבר עם המיית לבבי , כמו היינו שנינו מקשה אחת.
לימים, כשגדלתי קצת והחלטתי להיות פמיניסטית, הייתי הולכת ומתחילה עם בנים, חלקם תיירים, כדי למרוד במוסכמות החברתיות, נגדן תמיד התקוממתי. הרגשתי באותם רגעים בהם התקוממתי מול החוקים והכללים החברתיים כמו סוג של ז'אן דארק, וזה גרם לי להרגיש נלהבת, מאושרת, חופשייה, רחוקה שנות אור מהילדה/נערה הדחויה והמפוחדת שהסביבה והחברה ראתה בי.

אבא ואימא לא הבינו אותי, "ילדת ההיפך" היה הכינוי שנתנו לי, כזו שכשלכולם קר – לה חם, ולהיפך, כזאת שיכולה לשבת שעות שקועה במשחק או בספר מבלי לשים לב מה קורה מסביבה, כזו שאי אפשר לסמוך עליה שתדע בעצמה כי יש לעזור בבית וכי העולם אינו סובב סביבה.

ילדה שכזו ש"משגעת פילים" , שעושה דווקא, שחייבת תמיד לשאול ולא יכולה להיות כמו שאר הילדים.

מן אגוצנטרית שכזו שאוהבת לשוטט שעות מחוץ לבית, לעתים גם בחושך מבלי לדעת מה מותר ומה אסור, רק כי זה מה שהרגיש לה באותו הרגע, שיכולה פתאום לרוץ בגשם או לצאת לדשא בחושך ולבהות בירח כי הוא והכוכבים כישפו אותה.

כן, רוב חיי, עד האבחון, הרגשתי כמו בת רעה שתמיד מאכזבת, בעיקר את אימה וככישלון צורב בכל דבר, ובייחוד בעולם המוזר והמבלבל הזה שאת כלליו משום מה אף פעם לא הצלחתי לקיים, חרף ניסיוני .

בצבא החלו ההתעלפויות כל אימת שהייתה התגודדות של אנשים ושם גם הכרתי אותו לראשונה, אותו אחד שלקח את לבי התמים וריסק אותו לרסיסים קטנטנים, אותו אחד ששנים אחריו לא יכולתי לבטוח שוב בגברים.

באותה תקופה גם החל ההרס העצמי ומצאתי עצמי אנורקטית ולאחר מכן בולמית, ושנאתי את עצמי. מבעד למראה ניבט אליי פרצוף שאינו שלי, אלא של נערה שמנה, מכוערת וטיפשה . לא ראיתי את היופי שבתוכי, לא ראיתי דבר. ההרס העצמי אפף אותי מכל עבר ולא רציתי להרגיש כך יותר, כרכתי את כבל הטלפון סביב צווארי וצרחתי לאמי.
רק אז הבנתי שאני במצוקה.

(השחקנית, התאורה עליה) באוניברסיטה, בליל ירח מלא אחד, הרגשתי כאילו משהו מזנק מתוכי וקורא לי לצאת החוצה ושם על גבעה, בכיתי לירח וכתבתי , כתבתי ובכיתי ובקעו מתוכי 20 שירים, בזה אחר זה, כאילו נבראו מאליהם.

ואז ניסיתי להמציא את עצמי מחדש, רזיתי ויפיתי, והלכתי לדיסקוטק והכרתי בנים, והייתי ממש כמו כולם , אבל לא הייתי מאושרת, הייתי ריקה מתוכן, ממחשבות וממילים, הייתי יפה ושתוקה כמו שהבנים רצו אותי, כמו שהחברה רצתה אותי, אבל הייתה זו מישהו אחרת, מישהי שהיא ממש לא אני".

 

 

  • (השחקנית, התאורה עליה) שיר – ייחוד

"הייחוד הפך טמא בתוכי כמו ריקבון של גווייה,

כשאני בורחת הרחק מעצמי.

 

לאן את בורחת?
מה את מחפשת?

ייחודי רודף אחריי ואני בורחת.

כמו חיה נרדפת, מבוהלת, נמסה בשמש.

החברה חותכת אותי כסכין, הנעוצה היטב בין קרביי.

אנשים לא אוהבים "עוף מוזר",
אני אומרת.

 

היא לא מוותרת, האישה שבתוכי.

 

"את לא עוף מוזר,

לא עוד,
לא חריגה,
לא מוזרה,
אבל את,
לעזאזל, את
כל-כך דומה,
רקובה כמו
אמריקאי צועק : היי בייבי
במכונית שכורה.

איפה את ?"

 

(חזרה לדף, תאורה עליי)"והיום ? היום אני עדיין מתמודדת עם תסמונת האספרגר, עדיין ישנם מצבים שקשה לי להבין, חברות שאיכשהו איבדתי בדרך כי הישירות והאובר כנות שלי פגעו בהן ללא ידיעתי, מצבים מבלבלים שלא תמיד יודעת לקרוא נכון ולא תמיד יודעת לשאול ולברר , גם היום אני מתמודדת עם אובר רגישות חושית שמונעת ממני להיות במקומות הומי אדם ובעיקר רועשים , ואפילו בעלי, האדם הכי קרוב אליי, לא תמיד מצליח להבין כיצד מצד אחד אני יכולה לקרוא מאמר רפואי ולהבינו משמע למדתי רפואה, אבל לא מסוגלת להבין איך לברר פרטים מול ביטוח לאומי, למשל, או איך להבין מה אומרים ואיך מתנהגים בשיחה פשוטה, ולמה לעזאזל מצבים חברתיים כל כך מתישים אותי !

כן, כל אלה עדיין קיימים , אבל ההבדל הוא שהיום אני מסוגלת להבין למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה , היום אני מבינה שהמוח שלי פשוט פועל בצורה שונה, היום אני מסוגלת להכיל את השונות הנויירולוגית שלי וגם לראות את היתרונות שלה , כמו הזיכרון הצילומי יוצא הדופן שלי, השמיעה המוזיקלית, יכולת ההבחנה בפרטים ועוד.

היום אני מקבלת את עצמי כמו שאני ,

ואני כאן  לפניכם עבור כל אותן ילדות עצובות, מבולבלות, חכמות ושנונות מדי, דווקאיות מדי, שיכולות לדקלם בעל פה ספרים שלמים אבל לא יודעות מה לענות כששואלים אותן שאלות פשוטות, אותן אלה שהופכות להיות נשים שבטוחות שהן טיפשות ולא מוצלחות, שבטוחות שהן נשים פגומות ושאף אחד לא יצליח לאהוב ולקבל אותן בדיוק, אבל בדיוק כפי שהן.

בזכות האבחון שעברתי, אני יודעת שאני הכול מלבד לא מוצלחת או טיפשה . בזכות האבחון קיבלתי את חיי במתנה  ואני לא מתביישת להגיד בריש גליי – "כן, אני אספרגרית ואני לא מתכוונת להסתיר את זה או לנרמל את עצמי כדי שיהיה לכם יותר קל לעכל את זה, זאת אני, Take it or leave it  ובשל כך אני היום מרגישה לגמרי סיפור הצלחה."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s