ואז הגיעו הסיגריות …

המושג – מסיבה היה זר לי עד הגיעי לאוניברסיטה ושם הצורך הזה למצות ולהשלים את כל מה שפספסתי היה כה עצום שלמרבה הפתעתי הפכתי ל"מסמר המסיבה" ולפעמים מצאתי עצמי מפזזת בדיסקוטקים ללא הרף עד אור הבוקר , שותה בצמא את אור הזרקורים ואת המקובלות הזרה והפתאומית הזאת שפתע נחתה עליי ולא יודעת שובע, כמו אחת מיני ההתמכרויות שליוו אותי תדיר באותה תקופה.
אז, מוקפת בעשן הבמה ובמוזיקה העליזה והרועשת לא חשתי כהיום, באימתו של עשן הסיגריות . ייתכן ומספר המעשנים אז היה נמוך בהרבה וייתכן כי גופי ונפשי נעשו רגישים הרבה יותר.

מסיבת חוף, לעומת זאת היה מונח שראיתי בסדרות בסגנון "בברלי הילס 90210" שכל כך הערצתי עד ששנים אחרי שהסתיימה עוד הלכתי לספר , בחורה בת עשרים פלוס, ועיצבתי את שערי לתסרוקת קארה בלונד דבש בסגנון קלי .
המסיבות הללו היוו עבורי את כל מה שלא הייתי – הבחורות היפות, החטובות, המקובלות והבטוחות בעצמן .

בנערותי אהבתי מאוד ללכת לים , לא בשביל להשתזף, אלא יותר ללכת על פני המים, רגליי היחפות נוגעות, לא נוגעות , מבוססות בחול החם . אהבתי את החושניות של המים הקרירים על עורי החשוף ואת התחושה הפראית ששום דבר לא קיים זולת רחש הגלים, החול והצדפים והכי אהבתי להרגיש את כל אלה בשעות הדמדומים או בלילה כשהירח גדול ומאיר (בכל זאת מזל סרטן …) , ברחצה לילית. אז , ברגעים האלה, הרגשתי שאני יכולה להיות הכי אני בלי מסיכות, בלי פחדים, בלי לחשוב יותר מדי, פשוט להשתחרר .

מאז עברו הרבה שנים ובאופן טבעי לא יצא לי לאפשר לעצמי להינות מאותם רגעים בלעדיים שלי עם הירח. גם לפני שהכרתי את בעלי, אמיר, בכל פעם שהייתי מנסה להתבודד ולאסוף צדפים על החוף, תמיד היה איזה גברבר מנסה את מזלו, כי הלא איזה עלמת חן תלך בגפה לקרוא על החוף ולאסוף צדפים, אם לא לשם היכרות עם גברים ?
נעלתי את הזאבה שבתוכי הייטב. באוניברסיטה הייתי מדי פעם כותבת שירים בלילות ירח מלא, כשאני יוצאת לגבעה ליד המעונות, מביטה בו בהתרגשות ומחברת השירים שלי מתמלאת במהירות.
היו מספר פעמים שאף בכיתי מהתרגשות כשהירח היה מעליי גדול ומלא והמבוכה שגרמתי בשל כך הבהירה לי שכנראה זה לא ממש מקובל לבכות בגלל ירח.
זה היה לפני חמש שנים. אתמול אמיר ראה איוונט תמים בפייסבוק, המציין מסיבת חוף בליל ירח מלא .
"נפלא" , ייללה הזאבה שבתוכי שרצתה קצת להשתחרר אחרי כל כך הרבה שנים שלא נתתי לה את מנת הריגוש והפראות לה התרגלה.
"מה יהיה אם" שאלו שאר הקולות , האלה שתמיד צצים ולוחשים : את לא נראית מספיק טוב, , את לא תאהבי את התחושה של להיות עם אנשים שאת לא מכירה. התעלמתי מהקולות, חייכתי לזאבה הפנימית שלי והתארגנתי.
המיקום באמת היה נראה כלקוח מאותן סדרות של אנשי זאב , שאני כה אוהבת, והמוזיקה כבר פעמה ברקותיי . הכל היה והרגיש כל כך טוב ונעים, כשלפתע , לאחר חצי שעה בלבד, התחלנו להרגיש את עשן הסיגריות המיתמר, אופף אותנו מכל עבר כמו אוייב אכזר וערמומי , שמסתבר שכבר חיכה לנו בין הצללים , כשרק הגענו, אך אנחנו, תמימים שכמונו, שיכורי המוזיקה והאווירה, התעלמנו ממנו עד שכבר לא יכולנו.
ברחנו משם כל עוד רוחנו בנו.

כמה דקות לפני ...
כמה דקות לפני …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s