"ברוך אתה אלוהים בורא פרי הפרוזאק" או להרגיש חרדה זו ממש לא בושה

לכולנו יש את הרגעים הללו שבהם אנו מרגישים חרדים , בין אם מדובר ב – מה יהיה בעתיד או מה יחשבו עליי, אם אצליח בחיים או כל דבר אחר. כאשר החרדה ממריצה ומדרבנת אותנו לפעול, מדובר בחרדה חיובית ולגיטימית, אולם כאשר, כתוצאה מהחרדה אנו משותקים ולא מסוגלים לפעול, החרדה פוגעת באיכות החיים שלנו והופכת לבעיה.
כיום יש מספר דרכים לטפל בחרדה, ביניהם הטיפול התרופתי, באמצעות תרופה הנקראת פרוזאק :

https://he.wikipedia.org/wiki/SSRI

אצלי החרדה הדומיננטית, (חוץ מפחד מנחשים) שקיימת גם היום, היא החרדה החברתית שהולכת אתי כבת לוויה נאמנה עוד מהימים שהייתי ילדה ולא הייתה לי האינטיליגנצייה החברתית הנאותה להבין איך מקובל להתנהג בסיטואציות חברתיות, כתוצאה מכך תמיד הייתי הביישנית, חסרת הביטחון, בעלת הדימוי העצמי שתמיד המציאה לעצמה עולם דמיוני כדי להימלט מההצקות של חבריי לכיתה.
העובדה שהמספרים ריצדו מול עיניי על הלוח ותמיד איכשהו שגיתי בחישוב התוצאה כשהמורה קראה לי ,לא הוסיפו, בלשון המעטה, לדימוי העצמי. אהבתי להתבודד. שקועה בתוך ספריי שהפכו להיות חבריי הטובים ביותר, באין חברים אחרים. ייתכן וזו אחת הסיבות שהסרט שהכי נגע ללבי היה "הסיפור שאינו נגמר" . הנסיון המר הזה עם ילדים הבהיר לי שכדאי לי להתרחק וכך עשיתי. הייתי מאוד זהירה, אפילו יותר מדי. היו לי חברות, אבל בחרתי אותן ממש בפינצטה והיה לי מאוד קשה לסמוך עליהן.
בתיכון זה החמיר. מתוך רצון להתגונן אטמתי את לבי גם לבנים. התעמלתי בכפייתיות כדי להיראות שרירית וגברית ומנעתי כל נסיונות התקרבות. באותה תקופה הפכתי לפמיניסטית ונכנסתי עוד יותר לעולם פנימי משלי.
בצבא חוסר הקונפורמיסטיות והמרדנות שלי עלו על פני השטח ומצאתי את עצמי עוברת ממקום למקום. אז גם התחילו ההתעלפויות שהפנו לקב"ן, שגרס שאין שום בעיה גופנית. הבנתי שמשהו בנפש שלי נסדק, אך כפמיניסטית קשוחה שלא מרשה לעצמה לבכות לא הסכמתי להודות אפילו לעצמי שיש לי בעיה, הזקוקה לטיפול ופשוט המשכתי הלאה, עם אותו חיוך ארלקינו שלי של : הכל בסדר.
(הערה : בצבא היו פעמים שכן בכיתי, אפילו הגאווה שלי נאלצה להתכופף כשבמהלך המלחמה (התגייסתי ב – 1.1.91) , נאלצנו לרוץ לחדר האטום ומהלחץ גם התעלפתי וגם בכיתי. )

באוניברסיטה החלטתי שאני ממציאה את עצמי מחדש. מגיעה "טאבולה ראסה" (לוח חלק) ולהפתעתי הייתי מאוד מקובלת , אם כי המחיר שנאלצתי לשלם היה ההתרחקות ממי שאני באמת , ועדיין לא הייתי מודעת להתרחקות הזאת. הייתי מסמר המסיבות וחגגתי כפי שלא חגגתי מימיי , השלמתי לעצמי את ימי התיכון האבודים והייתי שוב בת 16 .
הלימודים הסתיימו. עתה הייתי בת עשרים פלוס ואחרי המגורים בבאר-שבע, שהקנו לי הרגשה של בגרות וסוג של לעשות מה שאני רוצה ולחיות איך שאני רוצה, פתאום אני חוזרת לבית הוריי לכפר-סבא וצריכה לחזור למסגרת, לכללים, לשליטה במרדנות ובדווקאות הזאת שכל-כך טבועה בי ושוב החיפוש המתמיד הזה אחר הבחור הנכון, העבודה הנכונה, רק שהפעם כבר לא ידעתי יותר מי אני.
הלכתי לעצמי לאיבוד. הרגשתי תחושת מחנק. התחילו הדכאונות ובולמוסי אכילה מטורפים וצורך נואש לצאת עם כל מיני בחורים, רק לא להישאר לבד. ואז הכרתי אותו וחשבתי שהנה הוא הבחור שיגאל אותי מעצמי ושאתו הכל יהיה בסדר ולא אצטרך להרגיש כפי שאני מרגישה כעת, אבל הוא לא היה האחד והחושך והריק חזרו למלא את ליבי ביתר שאת. מצבי החמיר. עברתי מקיצוניות אחת לשניה – לא הייתי מסוגלת לאכול, בכיתי בלי הפסקה, לא יצאתי מהבית שבועות.
לא הייתה ברירה. רופאת המשפחה שלי שכבר הרבה זמן נסתה לשכנע אותי ליטול את התרופה, אך בשל הגאווה שלי סירבתי, הכריחה אותי. התביישתי. האשמתי את עצמי והרגשתי כמו סוג של אות קלון כאילו שאני משוגעת או משהו כזה. הפרפקציוניזם הטבוע בי רק החריף את התסכול ואת תחושת הבושה הזאת.

והיום ? היום אני מודה על אותו המשבר שהביא אותי ליטול את התרופה הזאת . נכון , לא הכל וורוד. כמו לכל תרופה, גם לה יש תופעות לוואי והתרופה למיגרנות שלי לא תמיד משתלבת איתה, אבל אני אדם הרבה יותר מאוזן ומאושר מהרבה בחינות :
אני מסוגלת לשלוט באובססיות לאוכל או לקניות ולכן מצליחה לשמור על חשבון בנק ומשקל מאוזנים.
אני לא נכנסת באותה הקלות לדכאונות כמו בעבר ולכן גם כיום כשאני כבר מספר חודשים מובטלת אני מסוגלת להיות אופטימית ופרודוקטיבית
ואני מסוגלת להתגבר יותר טוב על חרדות חברתיות כשאני מכירה אנשים חדשים או בסיטואציות חברתיות לא מוכרות ולא נמנעת מהן כפי שהייתי עושה בעבר.

כמובן, שיש פתרונות נוספים חוץ מתרופות, למשל :
קבוצת חרדה חברתית

4 תגובות בנושא “"ברוך אתה אלוהים בורא פרי הפרוזאק" או להרגיש חרדה זו ממש לא בושה

  1. האותנטיות שלך ממש נוגעת, תודה.
    מרתק המסע שכל אחד עובר בחיים, ההתמודדות עם הקשיים ומקורות הכוח שמוצאים מבפנים.

    Liked by 1 person

  2. וואו, איזו תגובה מרגשת. תודה לך
    ההתמודדויות הללו הן מה שהופך אותנו למי שאנחנו, מי כמוך יכול להבין זאת …

    אהבתי

  3. כתיבה חשופה ומרעידה, חורצת בסכין על בשר חי
    מהדהדת וכנה.
    בין הבולמוס ורגעי המניה עד להתרה, חשוב, ולא מן הנמנע
    טרם טיפול מאזן כימי,
    לנסות לשחזר חבלי חברות, לחזור להיות חבר טוב של עצמך
    למצוא עצמך שותף ראוי – חמלה וסליחה לפרטנר שאינו סמוי מן העין.
    אין בנייה בלי חורבן.

    מ.

    אהבתי

  4. תודה על תגובתך הכנה. הכתיבה משקפת בעיקר אירועים מהעבר. היום הרבה יותר חיה בשלום עם עצמי והפרטנר המושלם שלי גם עוזר לכך. עצם העובדה שהגבת כך היא מחמאה ענקית עבורי כי זו היתה המטרה שלי בכתיבה זו ואני מקווה שאם מישהו ימצא את עצמו במה שחוויתי זה יאפשר לו לאזור אומץ ולטפל בעצמו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s